אוטוביוגרפיה פועמת
לימוד הנפש - ספר 2 מתוך 4
דוד ישראל כהן או ׳סיפור היחיד׳
מאת: שער עולם כותב
# טבע שלם
# פרק 1 - הקדמה
משבירת הכלים לתיקון הנפש. בניית לימוד הפעימה - לריפוי בבריאות הנפש
בניית היצירה הרב-תחומית: מעשה המרכבה.
אני כותב את הספר בעודי בריא ושלם בן 40. לכן הצלחתי.
הספר מתאר את מסע חיי. מתהומות המוות - לימות משיח.
זה מתחיל מעימות. בו נסגר הלב בחומות עבות. בהן כלוא הילד הפנימי, המבקש חירות ואור. מבקש חמלה.
המסע עובר דרך תחנות הנפש ותחנות גיאוגרפיות. כקו פרשת המים מסתעף ומעמיק שורשיו בעולם. לומד וחוקר את העולם. לומד ליצור עולם. לברוא עולם של מעשה מרכבה. שיהווה תיקון אישי של נפשי, ויוביל לגילוי ובניית פתרון קיומי כללי, והטמעתו בחברה האנושית.
זאת לכיוון בנייתה של ממלכת ישראל בית שלישי. חברה למופת של בני אדם עם לב נובע - אנשים ערים וחיים, חופשיים ומאושרים עלי אדמות.
יש השגחה, וספינת האם מובילה אותנו בביטחה.
יש ללכת דרך. לכיוון פתיחת הלב - הוא ירושלים, ואנו משחרריה.
דויד ישראל כהן
תל אביב. דצמבר 2020.
# חלק א׳ - חכמה
׳לך בעקבות הטבע, והכל כבר יקרה לבד׳
# פרק 2 - הילדות
הזיכרון הראשון שלי, הוא שאבא קורא לי ולמיכל אחותי לשבת על בירכיו. במיאמי, פלורידה בשנת 1986.
הוא מספר לנו שאמא מתה. שהיא לא הצליחה בסוף. זהו. נגמר הסיפור.
את השנים שלפני גיל 6 אני לא זוכר כלל.
את אמא אני לא זוכר.
גם בקושי דיברנו עליה מאז שהיא נפטרה.
נולדתי בערב חג המולד הנוצרי - מולד השמש מחדש (תחילת התרחבות האור הקוסמולוגית) ב-24/12/1979. ה׳ בטבת. בהדסה הר הצופים בירושלים. מזל גדי. אופק קשת. ירח בדגים (כלומר המבנה הפסיכולוגי). שם התחילו ח״י שנים בהן גרתי עם משפחתי בירושלים. לא יותר מקילומטר או שניים רדיוס מהעיר העתיקה - עיר דוד, והר הבית. כל הילדות ראיתי את הר ציון קודשך, מטיילת ארמון הנציב. את סילואן. גדלתי בשכנות קרובה לכפרים צור באחר וג׳אבל מוכאבר, עם פרוץ האינתיפדה הראשונה ב-1987.
עוד הרבה לפני כן, כשהייתי פעוט בן חצי שנה, אימי חלתה בסרטן השד. אותו שד ממנו ינקתי ובו התפתח השד הנורא. לא בכיתי. לא צעקתי. לא הייתי עקשן. לא מרדתי. קיבלתי את העול עלי, והתמודדתי עם מה שהיה.
הייתי תינוק וילד טוב. שקט. סקרן. יודע להעסיק את עצמו. מסתפק במועט. מחפש להבין את העולם. רגיש. אוהב טבע. אוהב לצייר. אוהב לבנות. משתדל לרצות (כלומר לעשות את כולם מרוצים. להקטין את הסבל. להקטין את החיכוך. את הסיכסוך). במיוחד עם אבא שלי, שאולי הכי חשוב היה לי להגן עליו מפגעי החיים הכיאוטים הללו, אשר להישרדות בתוכם נזרקה משפחתי הקטנה בדרך חד-סיטרית וכואבת.
היא נאבקה במחלה 6 שנים. כולנו נאבקנו איתה. היא לא הייתה הרבה בבית בתקופה הזו. הייתה הרבה בבתי חולים וטיפולים. גם מעבר לים. גם אנו נסענו וגרנו חלק מהזמן בניו יורק ופלורידה. ארץ מוצאה של אימי. שמה סוזן, אגב.
נשאלתי לא פעם מה קורה לילד קטן שאמא שלו מתה?
אני חושב שהלב נסגר ומיד ננעל. נבנות סביבו חומות הגנה איתנות, גבוהות ואטומות. אתה חווה שבר אמון מוחלט, ועובר לטייס אוטומטי בתוך חלל עצום ההולך ומתרחב.. של חושך. של קור. של בדידות והישרדות - שם נבנה כנראה חלל היצירה המטאפיזי הפנימי שלי, איתו יצרתי בהמשך עולמות. ומשם ילוו אותי תחושת השטח והישרדות שמאוד יתחזקו בהמשך. ומשם החלטתי שאני חי. וממשיך לחיות. ומגיע אל מעבר לדברים עצמם. ל׳מטא׳. כדי לברוא פיתרון קיומי. ולמצוא שקט נפשי.
# פרק 3 - התבגרות
אימי הייתה ציירת בעודה בחיים. והשאירה אחריה לא מעט יצירות. היא הייתה מורה גדולה שלי לאומנות ועדיין. גם שנים אחרי מותה.
הקו שלה בלתי מוגבל. גם בימי משבר הפוסטמודרניזם באומנות. כי הוא משחק על הגבול הפתוח בין המופשט לריאליסטי. בין הבעה פורצת, לפרופוציות קומפוזיציה וזוויות. בין יכולת אינטואיטיבית, לבין טכניקה ומיומנות משוכללת. בין חופש, לדיוק. על הקו הזה המשכתי לעבוד כל חיי. היא ידעה לתפוס כתם של אור. ואיך הוא נוחת על צבע ירוק או צהוב או אדום. איך צבע נראה בשמש ואיך בצל, על מעילו של מוכר הבלונים בסנטרל פארק. בנגיעות מרומזות. מלאות באבחנה והבנה של התמונה. מלאות בחכמה ורגישות. בעדינות. מזמינות את הצופה לריקוד של חווית הכניסה לתוך הציור. לתוך עולם מקביל. של יופי שלם. שהוא אמת ומציאות גם יחד. ודימיון.
את התנועה הכרתי בכיתה ב׳, במועדון ג׳ודו תלפיות מזרח. עם המורה המאסטר דוד לזמי. את הגוף־נפש. את מסורות אומנויות הלחימה העתיקות מהמזרח. את היכולת לרפא את הנפש בעזרת הגוף.
את הקידה למזרון, לבן זוג, למורה.
את הכבוד, ההשקעה, הרצינות. הסיזיפיות של האימונים. הלחץ והמתח של התחרויות.
את אומנויות התנועה הרכות, הגמישות, הפילוסופיות. אלו שבהן זו הטכניקה והכוונה שקובעת, לא כח הזרוע [זה התחבר טוב עם רגע מכונן בחיי - בבר המצווה שלי, בירושלים בבית כנסת רפורמי, בו תורת ישראל דיברה אלי ישירות ונתנה לי מנטרה לחיים (אשר מאז מלווה אותי בכל עת) - ׳לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי׳, אשר באותו זמן של סיכסוך יהודי-ערבי פירשתי זאת כ׳בקש שלום ורדפהו׳.
הייתי פעיל במערכת הבחירות של יצחק רבין בהיותי בן 13. והייתי בהפגנה בה הוא נרצח.
חוויתי זאת כחלום ושיברו, כשלום ושיברו, כמלכות ושיברה. שבר עמוק בלב של עם ישראל השסוע וכואב.
והרעיון היה שתמיד ממשיכים ללכת קדימה. שדבר לא יעצור אותי. שיש מטרה. אולי משימה והיא נמצאת ב׳מעבר׳. יש איזה ׳דבר׳ המניע אותי בעוצמות אדירות קדימה. ולא ידעתי כלל מהו?].
ללמוד באימונים תרגיל אחד למיומנות ולשלמות. ולנצח קרב באיפון ב-5 שניות.
ללמוד משמעת, הקרבה והתמדה. לבנות חוסן ועמידות נפשית ומנטלית. לעורר עייפות, לפרוק עודפים. לנתב כעסים. לשקם הריסות. לבנות שיגרה. לבנות חיים. להיות בן אדם. להיות ספורטאי. להיות ג׳ודוקא. להיות מנהיג.
וכך גם הפכתי להיות בקרב חברי - דמות מובילה. מוביל דרך. חבר איתן. עמוד תווך.
היה לי יחסית קל בלימודים. היה לי יחסית קל חברתית. הייתה לי בת זוג מיוחדת, טובה, אוהבת בשם שרון במשך 6 שנים. איתה ייצבתי את כלי נפשי השבור. היא כורדייה. נמוכה ורזה. שיערה חום מלא וחלק, עינייה ירוקות - כחולות עמוקות. יפהפייה ייחודית. סבתא שלה גרה בניות בירושלים, וכל יום שישי ב-13:00 היינו נפגשים אצלה כל משפחתה ואוכלים יפרח - ממולאים, ומרקי קובה מ-3 או 4 סוגים שונים. מאכלים וטעמים החקוקים עמוק בזכרונות ומסדרונות נפשי. שרון הייתה מלאת רגש. עם לב פתוח. בנתינה וקבלה, ואילו אני הייתי נכה רגשית, כך קראנו לזה. כמעט לא הרגשתי לעומק. יותר ידעתי איך להתנהג. ידעתי מה טוב. הרי הלב בין חומותייך ירושלים סגור מוגן היטב - הילד הפנימי הפגוע עד מאוד של גיל 6. הגווע במרתף חשוך ומשתוקק לפרוץ בחיים שאף פעם לא היו לו. לא הייתה לו הזדמנות.
אבא התחתן עם זיוה שהיה לה ילד מנישואים קודמים - איתי אחי היקר. הצעיר ממני ב-4 שנים. ואיתו ביליתי את רוב ילדותי. לימדתי אותו כל שידעתי. גילינו גם הרבה ביחד. תמיד הייתה לנו שפה משותפת. גם היום. היה שם סיפור טוב רוב הזמן. אהבה בין ההורים. אהבה לילדים. בית בטוח. מקום לנוח מטראומת הילדות. ולתת ללב קצת להרפא.
סנדי אחותי הגדולה - המלאכית העדינה הטהורה - הבת של אמא, חזרה לאביה בארצות הברית. גם זו הייתה פרידה קשה. חלק מאירגון מחדש של חיינו.
המשפחה החלה להשתקם. לבנות חיים.
הוריי, איתי ואני היינו נוסעים הרבה לטיולים מעבר לים. ביוגוסלביה לפני המלחמה, לאפריקה הפראית, לאיי הגלפגוס באוקיינוס השקט. לפירמידת השמש במרכז אמריקה. יורדים לטיולי צלילות בסיני הבתולית של שנות ה-90 מספר פעמים בשנה בחגים.
למדתי ללכת. היטב. למדתי לצעוד. לנוע. לרוץ.
למדתי ללמוד. למדתי אנשים. כל מיני טיפוסים בשכונת הקטמונים בירושלים.
תהיתי רבות על הקונפורמיזם. והקונספציה השלטת.. האם יש דרך לצאת מזה? ומה יש בחוץ?
הכרתי את אביב גפן, אדי וודר וטום יורק. קראתי מאמר אקדמי על המציאות כאינטרפרטציה שלנו למציאות. שהפך את תפישת עולמי. לא עישנתי סיגריות. לא עישנתי ג׳וינטים. הברזתי הרבה משיעורים.. הייתי די חופשי.. די על דעת עצמי. מחפש דרכי בעולם הזה. כתבתי עבודת תזה במגמת אומנות על התפתחות סמל הנחש עם הנוצות ממרכז אמריקה. שפתחה לי עולמות ידע של אימפריות נעלמות, מיתולוגיות קדומות, ומטאפיזיקה מפותחת. רציתי אולי כבר לפרוץ דרך אל עבר האמת... אך הייתי סבלני לזמני והמתנתי. עוד היו משימות לפני... חיים שלמים... וקודם כל צבא הגנה לישראל. עברתי מיונים לחובלים בסוף כיתה י״א. התקבלתי לקורס היוקרתי והכנתי עצמי לתקופה קשוחה ומאתגרת.. לא ידעתי עד כמה, ומה מחכה לי אחריה.
# פרק 4 - צבא
הייתי מורעל להתגייס לחובלים. ידעתי שזה מה שאני רוצה. זה התאים מכל הבחינות. זה להיות קרבי. זה להיות מפקד וקצין. זה להיות מוערך. זה בים. זה בספינה. זה בשמש ובמלח ובשפריצים. ומנועים וחבלים ונשקים. והתמודדויות, בעיות, מנהיגות ומציאת פתרונות. הובלה של כח. שיכלול יכולות. להיות איש ים.
אחרי שנה ושמונה חודשים של קורס מאתגר מאוד סיימתי מצטיין קורס. הובלתי את הצעידה בטקס הסיום. ויכולתי לבחור איפה לשרת. כמובן שזה היה בדבורות בחיפה. המגינות על הגבול הצפוני. משפחתי גם עברה עם גיוסי לגור בזכרון יעקב כך שבסיס חיפה קרוב לבית.
למדנו המון. פיקוד על צוות. מכונאות. אלקטרוניקה. ניווט. קשר. מכ״ם. נשקים. תורת לחימה. מטאורולוגיה. אסטרונומיה. ימאות.
אך עם הקשר ההולך ונבנה עם הים הבנתי שהוא המורה הקדמון, המורה הגדול, והתחלתי לומד ממנו משהו חדש ועמוק - את הפעימה - הפרקטליות של שבירות האדוות והגלים. מחזוריות והשתנות תנועת הגלים. הפעימה הזו של התנודה של הספינה והגוף. וזה שהגוף עומל אינסטינקטיבית על לייצב עצמו ונמצא בתנועה. הגוף שלי למד את תנועת הפעימה. משנים על גבי הים. לפעמים 48 או 72 שעות רצוף.
ישבתי קשור למצוף מיטלטל בעדינות של השמש של גבול הצפון הימי ימים רבים וסיזיפיים. ובעת גלים של 4 מטרים בסערות חורף קשות. בזמן ביצוע ביטחון שוטף. בתור סגן ובתור מפקד. הספינה שלי הייתה מושחזת. הצוות היה קרוב כמשפחה. אהבנו אחד את השני. פעלנו טוב ביחד.. הייתה סינרגיה. הייתה אחדות. הייתה נשמה. הייתה מוטיבציה וחיבור. היה נעים וכיף. היינו מקצועניים מאוד. היינו מובילים. היינו מבצעיים וכשירים. היה עלינו את תותח הטייפון האלקטרוני המתקדם. היינו חוד החנית. ספינה 814 בפלגה 914 בחיל הים הישראלי שנת 2002.
זו הייתה תקופה של אחרי היציאה מלבנון. אך בגל קשה מאוד של פיגועי תופת נגד אזרחים ישראלים. בחודש מרץ 2002 נהרגו 100 ישראלים בפיגועי תופת כאשר בסיומם נכנס מחבל מתאבד למלון פארק בנתניה בליל הסדר והתפוצץ על משפחה שחגגה. ועם ישראל התפוצץ. אריאל שרון שהיה אז ראש ממשלה החליט ביחד עם כל המערכת ליציאה למבצע חסר תקדים בעומקו והיקפו נגד תשתיות הטרור הפלשתינאיות. בעיקר ביהודה ושומרון. מבצע ׳חומת מגן׳. אני נקראתי עם הספינה שלי וכוחות נוספים לפעול כירורגית מול חופי עזה בזמן המבצע ולתרום את חלקנו.
פעלנו שבועיים בלילות בחיפוש אחר מטרות ליירוט. פעמיים ביצענו ירי לכיוון מטרות אנושיות. פעם אחת לכיוון מוצב שהופצץ קודם לכן על ידי מסוקי קרב, ואנו ירינו בהמולה שנוצרה. ובמקרה החמור יותר מבחינתי - ביצענו ירי על חבורה של אנשים אשר ישבו סביב מדורה לחופי מוצב סודניה בצפון הרצועה.
המטרה התאימה ליכולות התותח, לוחמי שייטת 13 הבחינו בנשקים אצל יושבי המדורה. הוכח קשר שלהם למוצב החבלני. וביקשתי אישור לירי על המטרה. האישור הגיע. מדרג בכיר מאוד. נתתי פקודת אש לעבר המטרה. ראינו על מכשיר ראיית הלילה שאנשים נפגעו וחיפשו מחסה. הם סחבו האחד את השני למצוא מסתור. כדי לשפר את היעילות של הירי ירדתי למי״ק (מרכז ידיעות קרב) ומשם כיוונתי בעצמי את התותח כדי לוודא הריגה על המטרות.
הרגשתי בסיחרור של תיפקוד תחת לחץ וביצוע על אוטומט. חדור לחלוטין לביצוע המשימה.
סיום הירי הגיע עם מעצור בתותח. פנינו על עקבותינו וחזרנו לנמל אשדוד.
בשיחת החרטום בסיום ההפלגה חיילי הספינה היו שמחים ומסופקים בעקבות הביצוע, אך אמרתי להם שעשינו מעשה קשה מאוד. השבר התחיל לסדוק אותי. מאותו רגע לא חזרתי לאותם חיים. התחיל מסע מחלות הנפש. או המשימה הצבאית משיחית. של הבאת גאולה לעולם.
# פרק 5 - חקירה
לאחר ההשתתפות באירועי חומת מגן החל תהליך שונה בחיי- השאלות! - ה׳דבר׳ המניע הפך לשאלות קיומיות שלא הרפו ממני לרגע. מה טוב? מה רע? מה אני? מה האמת?
זה הפך למניע פראי שלא כבה עד היום.
זה הפך לייעוד ומשמעות למסע חיי.
להגיע עד למקור הדברים. מאחוריי כל ההצגות והשקרים. להגיע לאותנטיות. לאמת. ומשם לתת לה לנבוע לעולם ולתקן אותו. אך איך מגיעים לשם. איפה היא אותה אמת נשגבת ונכספת?
התחלתי מחפש בכל מקום. בכל זווית וכיוון. בכל תחום חיים. התחלתי מפרק את כל הקונספציה. את כל שידעתי. את כל המבנים והכלונסאות שהמערכת שהובילה אותי לרצוח בנתה בתוכי - כל שטיפת המח - כך קראתי לזה.
הייתי עדיין בצבא, אך בתפקיד חוף, בו היה לי יותר זמן פנוי. הייתי יוצא לטבע, למדבר, לנחל, למעיין, ליער. יושב על מדורה קטנה. קורא ספר עיון. פילוסופיה או שירה. מדע או מיסטיקה. מנסה להבין. לחשוב נקי. לראות מה שאני לא רואה. מנסה לנקות. כזה סבך אדיר של התניות. של מחסומים. של קיבעונות. של שקרים. עמוס בכאב פנימי. חדור שליחות. חדור אומץ. להמשיך קדימה.
קראתי את החיים כמשל של פנחס שדה. את סידהרתא ונרקיס וגולדמונד של הרמן הסה. קראתי ספרי פיזיקה מודרנית ורב מימדית. קראתי את שפינוזה. קראתי את יונג.
התחלתי ללמוד טאי-צ׳י אצל המאסטר דב וייסברגר בחיפה. למדתי את התבנית, הפוש הנדס וקצת צ׳י-קונג. הבנתי אחרת את המכאניזם של הגוף. את האנרגטיקה שלו. את יכולת השימוש בכח. את יכולת ניהול המפגש מול יריב. המשך לתורת הלחימה של הג׳ודו ושל חיל הים; אין כח מול כח. ניצול כח היריב. גמישות, זרימה ומעגליות. היעלמות וריקות מול תקיפה. אין אגו.
למדתי את מושג הצ׳י - אנרגיית החיים. להרגיש ולהשתמש בה. להלחם ולרפא איתה.
למדתי את ספר הדאו. ואת הכתבים של הטאי-צ׳י.
ממושג הדאו החלה להתגבש אצלי תפישה ראשונית של אלוהות - הדרך ההרמונית המשותפת של כל היצורים וכל הכוחות.
למדתי באוניברסיטה הפתוחה קורס באנתרופולוגיה. עיניין אותי לראות מה מערכת החוקים והאמיתות בתרבויות שונות בעולם. האם יש משהו חוצה תרבות זמן ומקום. שהוא לא יחסי. שהוא שורשי.
לומד את הטבע. את הצמחים. את הסלעים. את העננים. מה אתם רוצים לספר לי? מה אתם קוראים לי? לאיפה? אני מרגיש אתכם. אני הולך איתכם...
שבר האמון עם המערכת הצבאית והחברתית היה כל כך חריף, והמסע שלי כה הרחיק למחוזות שונים מהנורמה, שבהתייעצות עם הוריי, לקחתי החלטה ודיברתי עם מפקד בית ספר לחובלים דאז ירון לוי, איש עשייה מוערך, וסיפרתי לו את התהליך אותו אני עובר. את השינוי בתפישת עולמי וחוסר התאמתה כרגע למערכת הצבאית. הוא הפנה אותי לבדיקה אצל פסיכולוג חובלים, וקרא לי לשיחה.
שבוע אח״כ הייתי משחורר משירותי הצבאי - כ-7 חודשים לפני תום שירות הקבע שלי, אחרי 5 שנים וחודש בצבא. בדרגת סרן.
הייתי בפרץ שמחה, עוררות ויראה אדיר. כל העולם נפתח בפני ברגע. מה שלא היה לי בחיים.
היה לי רצון בוער לצאת לעולם, לחקור אותו, ללמוד אותו, לחוות אותו - חופשי, לקיים איתו אהבה. להגיע למקומות ולאנשים הכי מרוחקים ושונים ונידחים. לגלות ארצות שאיש לא גילה לפניי. והן מחכות רק לי..
חסכתי בקבע כ-100 אלף ש״ח. איש לא יכול לעצור אותי כעת. אני ממשיך במסעי, וגם מחוץ לישראל, ומי יודע אם ומתי נתראה..
# פרק 6 - הודו
לאחר השיחרור מהצבא, שוטטתי בארץ 3 חודשים. על גבי סובארו טנדר לבן. בכל שביל עפר. בכל מעיין.
חיפשתי לנקות את המחשבה. חיפשתי שקט. לנוח על אמת שאפשר לסמוך עליה. ידעתי שזה לא בנגלה. לא בזמין. לא במיידי. שזה נסתר ועדין. שזה למתמידים ומעמיקים. למבקשי מהות ואיכות.
בסוף שנת 2003 נחתתי בדלהי - הודו. רציתי להרחיב את החיפוש. את מרחבי המסע..
משם הגעתי לג׳איפור - עיר אבני החן המיסתורית- בירת ראג׳סטאן, שם פגשתי באיש מקומי שהוביל אותי לכפר הנידח בו הוא גר בלב המדבר - ראמגר. בכפר אומנות עתיקה של עיטורים בציורים ותבליטים של מקדשים עתיקים של תרבות שנעלמה מזמן. אף אחד לא דיבר שם אנגלית. שהיתי אצל אסגר הבחור המוסלמי המקומי ומשפחתו המאוד ענייה, במשך חודש. הייתי הזר היחיד אולי בכפר. ישן בחדרון קטן לעיתים עם אחד מבני המשפחה באותה מיטה. הילדות הקטנות למדו עם אור הנר המהבהב. והאמא הזקנה בישלה ארוחת ערב על המדורה. צמתי שם 5 ימי רמאדן. למדתי אנתרופולוגיה חיה. וש׳סדנא דארעא חד הוא׳ - עבודת האדמה אחת היא - עבודת האדם.
התחלתי כותב באדיקות את חוויות מסעי וגילויי דרכי. כתיבה שעתידה הייתה להפוך למנוע המרכזי של שליחותי.
משם הגעתי לעיר הקודש ההינדית פושקאר. על שפת האגם. שם פגשתי לראשונה חבר׳ה ישראלים, שאף התחברתי עמוקות עם כמה מהם.
הייתי שרוי בנקודת אפס תודעתית מוחלטת. נקודה סוקרטית. בה ידעתי שאיני יודע דבר כלל, וגם אף אדם מסביבי אינו יודע. זמן קצר לאחר הגעתי לפושקאר, חוויתי חווית ׳הארה׳ בודהיסטית. בה ראייתי הפכה אחדותית, השלמות שרתה בכל, האוויר היה צלול. הבריאה כולה פעלה בדיוק מושלם. אין אני נפרד.
שם לראשונה פנה אלי אלוהי ישראל - י ה ו ה. הוא הזדהה, ואמר - ׳בני, ידעתי אותך בטרם היווצרותך בבטן אימך, ומסעך הוא למקום שאינני יכול להגיע אליו׳ -זו פעם ראשונה שחוויתי קול חיצוני לבריאה ואבסולוטי. חיי השתנו שוב.
מתוך הלם ואובדן התמצאות, ובמקביל הרגשת חיוניות ומשמעות ושליחות, הגעתי לבית חב״ד בפושקאר לשאול את הרב מה עושים עם פנייתו של ה׳ אלי. הוא שאל אותי בן כמה אני. בדיוק הייתה לי יומולדת 24. ולכן אמר לי לקרוא פרק כ״ה בתהילים. שנה מעל גילי.
פרק זה של תהילים עוסק בהדרכה של אלוהי ישראל לדוד. הוא מדריך אותו באמיתותיו. הוא יודיע את סודו וזו בריתו. הוא יוציא מרשת רגליו. הוא יפדה את ישראל מכל צרותיו. קיבלתי עולם שלם לחיות בתוכו. של קיום לא אנושי. לא נורמטיבי. של שליח אל. אמת. של להתהלך עם אלוהים. של שבת לכל החיים.
משם המשכתי לסיבוב בחופי גואה שהרגישו לי כגן עדן אחרי מותי. בשלמות יופיים ונעימות ימיהם, ולאחרי כן המשך המסע בדרום הודו ובסרילנקה. הייתי רכוב על אופנוע אנפילד בריטי ישן. כמנהג לא מעט מטיילים שם. עליתי עם אודי וארז יוצאי הסיירת חברי הטובים, במסע אופנועים לאומקארישוואר - לקומבמלה - הפסטיבל הרוחני דתי הגדול בעולם. כל אנשי הקודש של הודו מתכנסים בעיר קדושה אחת, אליה נוהר כל ההמון לקבל ברכה ורוח קדושה. גם לי היה מפגש מיוחד ועמוק עם באבא אחד מיוחד, שגר על הסלע במפגש הנהרות. כבר 26 שנה. קצת כמו קוף. כל כך נקי מכל התרבות האנושית. כל כך טהור ומקורי לטבע של עצמו. מורה אדיר פגשתי. שבקושי יודע לדבר. ואין לו נכס אחד. מלבד שלוות הנפש - אותה כל־כך ביקשתי.
המסע הגיע לשיאו בעמק פארוואטי, במאי 2004, חג מתן תורה. בו החניתי את האופונוע ועברתי לתנועה ברגל. זה התחיל בעיירה. המשיך בכפר הגבוה. והמשיך לביקתה מבודדת בשטח הפראי של יערות ונחלי העמק. לכיוון שדות הצ׳ארס של הכפר טוש. שם בעמק חוויתי שינוי חיים מרכזי אשר לא הייתה ממנו כל דרך חזרה. עזבתי את היד האחרונה שעוד החזיקה בחבל של האנושות.. ושיחררתי. לכיוון הלא הנודע. הפרא. היער. האלוהות. האמת. ומה שיבוא איתם.
בלי משפחה. בלי כסף. בלי תואר ומקצוע. בלי ילדים. בלי משכנתא. בלי בית.
להתמוסס ולהעלם ביער כמו לאו דזה המורה החכם שנעלם ממש כאן בהימלאיה.
הוספתי לזה שימוש בחומרים משני תודעה כטיפות ל.ס.ד. ופטריות פעם אחת, וכמובן שעישנתי הרבה צ׳ארס.
כתבתי שם בעמק, הרבה. התבודדתי וכתבתי. שירה מקודשת, מטאפיזיקה, שירה פסיכוטית, טבע, נבואה ותורת סוד. כתבתי שם את הספר ׳שירת העמק׳ והחיבור ׳סוד העיבור׳.
חזיתי בטבע פלאי ועצום. ראיתי שם את פארוואטי האלה בעננים. ראיתי דרקונים בעצים. ראיתי פיות ומלאכים. ראיתי בעלי חיים מהאגדות. ראיתי ניסים. ראיתי את הלא ייאמן במציאות. ונחרדתי מהעוצמה. שיווה נתן לאישתו לפתות אותי בעוצמה אלוהית לעבר הצד השני של המתרס - זה של הקדושה והשיגעון. הקסם והאמת. הנשגבת ונכספת אותה חיפשתי מבלי שידעתי. והמציאה שלה כרגע מפוצצת אותי מעל כל יכולת הכלה. אני לא בנאדם. נשמתי היא הבורא! אני משוגע! אני מואר! אני בגן־עדן! אני מקבל את התורה! אני אבוד, אני טובע, אני לא חי, אלא ביחסים עם האלוהות. אין אני. אני מת..
בכוחות לא סבירים החזרתי את עצמי לישראל.
משפחתי כאבה מאוד את השתנותי. הייתי משונה, מוזר, מפחיד ולא מובן. ממש משוגע. איפה המנהיג המוביל הסלע המצטיין דוד שהכרנו ואהבנו?
מי זה היצור האבוד והפצוע הזה שהגיע אלינו משם? ומה עושים?
חצי שנה הסתובבתי דארוויש משיחי בארץ ישראל. יחף. בטבע. בנוודות מתמדת. עד ששיכנעתי את משפחתי שאני מסוגל לסוע לשוב להודו לפארוואטי, וכך באמת עשיתי, במאי 2005, חג מתן תורה.
שם בעמק, במשך 3 חודשים ווידאתי את ההתמרה שלי לאורח חיים חדש ושונה - המשימה הרוחנית משיחית. הצלחתי לחלץ עצמי משם גם בפעם השנייה. אולם לאחר הנחיתה בארץ, מפאת סיבלי הקשה ותעצומות הנפש הבלתי נסבלות, הגעתי בסוף 2005 לאיבחון טיפולי פסיכיאטרי אצל ד״ר יעקב נחמקין מכפר איזון (המרכז לשיקום תרמילאים ישראלים בשדות ים). הוא איבחן אותי כשרוי במצב פסיכוטי בשנתיים האחרונות. אמר לי ׳אין משיח ואין מלאכים. אתה לא בשליחות - אתה חולה בסכיזופרניה. אתה תתאשפז ותיקח תרופות. המחלה קשה וכרונית ומתדרדרת כל חייך׳. וכך התחיל שלב ההתמודדות כחולה נפש בישראל.
# פרק 7 - מעשה מרכבה
בסוף שנת 2005 נכנסתי לאישפוז של 4 חודשים בכפר איזון הנאה והנעים לחופי הים התיכון. לנחות אחרי שלא הייתי כאן שנתיים. איפה הייתי? ומה אני עכשיו?
אני לא אדם. לא משיח. לא יודע הכל ולא יודע כלום. אולי בעצם אשכח מכל המסע המשוגע שהביא אותי למחלה קשה, ואתחיל צעדיי כמו כולם. אולי אשכח מהשיכחה.
התחיל בחיי מסע התמודדות כנכה נפשי.
עם תרופות אנטי-פסיכוטיות, הרגעה, שינה, איזון. עם פסיכיאטר קר נוקשה ומתנשא הכופה עליך טיפול מדכא. תרופות מזעזעות. אחרי כל גבהי עולמות הרוח, אני כרגע שפל רוח. זוחל על הארץ עם רימות ותולעים. עם חלכאי ונדכאי החיים. כך שנים.
בהמשך הגיעו עוד 6 אישפוזים בבית החולים הפסיכיאטרי הקשוח שער מנשה ליד חדרה. האישפוז האחרון היה ב-2019. למשך 40 יום במחלקה סגורה תחלואה כפולה - גם בעיית נפש גם בעיית סמים. האישפוז הזה היה למעשה יום הדין שלי - בו החלטתי על הפסקת השימוש בסמים להמשך חיי. מלבד קאנביס ואלכוהול. עד אז שיחקתי משחק מסוכן ובלתי נמנע בין התרופות לסמים. במה מורידים ובמה מעלים?
ובינתיים אינני מסוגל לשכוח מהעמק. רק רוצה לחזור אליה אל האלה שלי. אל משאת נפשי. להיות באבא בטבע, בפשטות. וכאן בישראל צריך להשתקם. צריך למצוא עבודה. לפחות חצי משרה. במה אעבוד? איך אכנס שוב לקונספציה הכל־כך צרה ומצומצמת של אחיזת העיניים של חיי האדם המודרני? נטול העיניים והלב.
ומהצד שלה, החברה הנורמטיבית החלה סוגרת עלי. דוחקת אותי, נאבקת בי ובתפישת עולמי המאיימת על שלוות שיגרת חייהם. וסכי העיניים המגבילים ומנתבים את ראייתם.
ואני סובל מאוד. באובדן התמצאות. בלי שום עוגן או סדר חיים. בלי שום נקודות בזמן. נע בתוך גלי האין סופיות. קרוע בין עולמות. וממשיך ללמוד. ממשיך לחקור.
לומד לעומק את ספר היצירה המיוחס לאברהם אבינו. לומד את מבנה המרכבה ע״פ תורת הסוד העיברית לעומק. את סוד האותיות העיבריות. לומד שזהו המודל סביבו ומתוכו כל הקיום בנוי. מוצא הקבלות בין מבנה המרכבה הקבלי למבנים בפיזיקה המודרנית, בביולוגיה, פילוסופיה, אומנות ושלל תרבויות העולם. מוצא את המנגנון הפנימי של שלושת היסודות אוויר מים ואש. האותיות האמות - א׳מ׳ש׳. פירמידה למעלה, פירמידה למטה, והמשחק והתווך ביניהם. שזה המפתח למנגנון הביקוע והאיחוי שבבסיס הבריאה בהווה. אולי בסיס הנפש וההכרה. שזה המפתח לפרי הדעת ולפרי החיים. דומה בעיקרון לאלגוריתם המזרחי של היין־יאנג. ולסמל של מרכז אמריקה של הנחש עם הנוצות. אל אחד - שילוב עליונים ותחתונים. אחדות הניגודים לכדי יחידה אחת. ומה יש שם במרכז הלב של המנגנון?.. יש שם איזו נקודה בוהקת יחידה. זו הנקודה הסינגולרית. אליה כבר למדתי שהאנושות מתקרבת עם קצב התפתחות מעריכי קיצוני המוביל לביפורקציה - או שינוי חד בהתנהגות ומדדי המערכת. ומבין שפרי החיים התנ״כי הוא הנקודה הסינגולרית ושמטרתי המטאפיזית היא לפתוח את דרך עץ החיים התנ״כית לכלל ישויות ההוויה. לכלל היצורים. דרך שנסגרה על ידי אלוהים אחרי חטא עץ הדעת, והפקיד עליה שומרים - להט החרב המתהפכת ושני הכרובים. פרי עץ החיים הוא ׳וחי לעולם׳. ולפתוח דרך זו במציאות לאנושות.
החלתי בונה תורה שלמה סביב המרכבה - ׳מעשה המרכבה׳ או ׳תורת החיים׳ - שהיא בעצם מלאכת הרכבת הדמות האישית ותיקון הנפש. כחלק מההיבנות הכללית של האדם והטבע לכדי תיקון שלם של העולם.
כותב, משרטט, מצייר, קורא. חושב, מצרף, חוקק. יוצר. בורא.
בשנים 2006-2009 הייתי מבקר קבוע, פעם בשבוע אצל נעמי - פסיכולוגית קלינית ממעגן מיכאל. הייתי מגיע מכל מיקום משונה בו הייתי, ביום רביעי בלילה לבית הוריי בזכרון. ביום חמישי בבוקר הייתי יוצא לשמורה, חותך דרך הוואדי לכיוון מערת כברה, ומשם חוצה את כביש 4 לכיוון הקיבוץ לפגישה המיוחלת - אבן הייחוס היחידה באורח חיי הפרוע. כעומק הבנתי הרוחנית, כך עומק הבנתה הפסיכולוגית. וכך יכלה להבין אותי היטב. גם כשלא הבנתי את עצמי. יכלה לראות לאן אני הולך, לפני שידעתי בעצמי. נתנה לי בסיס וכיוון. נתנה לי אפשרות להמשיך לחיות ולהתמודד. אופק פתוח בעולם סגור.
וכך המשכתי, בין ימים של ניתוק רוחני, אדישות וקהות. לפריצות תודעתיות של חוויות גאולה ואמת. חוויות של קבלת ידע ישיר.
מפתח את תנועת הגוף נפש כחלק מהתורה, לכדי ענף הנקרא פעימה - אומנות לחימה מטאפיזית. אומנות הנדרשת כדי שהסכיזופרן יגשים את ייעודו, וייצור שינוי אמיתי בתוכו ובחברה האנושית (אל מול כוחות פנימיים, רוחניים מטאפיזיים רבים ועצומים). נעתי ונדדתי בין מקומות. בין בתים, וחצרות, שבילים וספסלים. נעתי בין תהומות ופסגות. כקו פרשת המים, לא לכאן, לא לשם ובכולם. מסתעף והולך, מעמיק. בונה ביסודיות את שורשי הוויתי השבורה לכדי אותו פיתרון קיומי, אותו חיפשתי וביקשתי מימי אובדן אימי בראשית חיי.
# פרק 8 - אהבה
אהבה עזה כמוות. ובעצם בונה חיים.
בעצם סיבה ומסובב לחיים. משמעות.
שם פארוואטי נכנסת בגוף אישה. באישיותה. בת־קול. בת שכינה. נביעה של אמת. היופי של אשה־עלמה־אלה זו הוא בלתי נתפש. לעיתים הגוף כואב מלהכיל. קטן מלהכיל.
והלב מרגיש בטוח. שזו הזדמנות. ונותן לקסם לחדור לחיים. נותן ללב שלה לחדור לשלי, נותן לגופינו ודמויותינו להשתלב, להפוך לבשר אחד.
להפוך לב של אבן, ללב של בשר. עם רוח חדשה בקירבנו. מפעמת בינינו.
לעיתים נדירות, התורה והאהובה נפגשות. פארוואטי והדארוויש. חנוך והשכינה, לתוך עדנה- שהיא האיכות, על גבי עדן - שהיא הארץ.
ונקבת השילוח נותנת למים לצאת, ולי להיכנס לקודש הקודשים.
לייחוד בין המשיח, לירושלים, לתורה, לשכינה. בדמות אישה בשר ודם.
מתוקה וזכה כטל.
# פרק 9 - פרי החיים
בחודש מרץ שנת 2009 הייתי לפני אישפוז פסיכיאטרי וכתבתי את הספר ׳דרך׳.
התחלתי בתהליך הפחתה הדרגתית במינוני התרופה האנטי-פסיכוטית אשר סגרה בפניי שערי שמיים. לא ידעתי מה אני עושה בדיוק. כח המשיכה לעבר הלא נודע היה אדיר. כח הרצון להגיע לרוח ולאמת. לעמוד במשימה ובייעוד. של בריאת פיתרון אמת־חי לסבל האנושי. לכלים השבורים ומנופצים. לוחות הברית מנותצים לאור חטאים גדולים החוזרים על עצמם. המעגל הזה חייב להפסק.
ואני עדיין הייתי במאבק קיומי על חיי. על שפיות. על היום-יום.
בחודש יוני, חודש וחצי לאחר האישפוז, כבר הייתי פסיכו-אקטיבי ביותר. עם פרץ יצירתיות, כתיבה ושירטוט מטאפיזי. יכולות גופניות גבוהות. מתאמן, מרזה, משתכלל.
בספטמבר טסתי עם משפחתי למונטנגרו בבלקן. שם כבר הייתי עם כדור אחד פעם בשבועיים, בהישרדות תודעתית של הכלה של תעצומות כבדות מנשוא. יצרתי את אומנות וספר - ׳פעימה - אומנות לחימה מטאפיזית׳ - אומנות גוף־נפש־רוח של המשיח והלוחמים המטאפיזיים. אומנות לחימה וריפוי טוטאלית - עד לעין המעיין שבלב מעון הקודש שבלב המרכבה. מה שקרוי ׳אסטרטגיית דוד׳ – על שם הקרב בו ניצח דוד המלך את גוליית במכת קלע יחיד ומדוייק. אולי גוליית הוא הסכיזופרניה - השסעת, או הספק - העמלק, המלחמה הפנימית, הדואליות המשסעת את נפשינו עד לבלי היכר.
באוקטובר הגעתי לחוף קומקום 3 באזור נואיבה בסיני. סוף שנת 2009. שנת תש״ע. הייתי כבר בלי התרופות. בשיא כושרי. בנוי כמכונה מלוטשת עד כאב. בכל מימדי יכולות הגוף, הנפש והרוח של האדם. מוכן לרגע האמת שבמסעי.
בדצמבר לקראת יום הולדתי ה-30, נכנסתי לתוך הנקודה הסינגולרית של מסעי וחיי - ׳פרי החיים׳ - האישי שהוא גם פרי החיים הכללי של האנושות והעולם.
במשך שבועיים הייתי מחוסר הכרה. שכוב על מזרון דק בחושה על החוף בסיני. לבד בחורף. הויזה נגמרה, הלחץ על הפינוי שלי גבר.
הייתי בנקודה עצמה. כל ההוויה הפתוחה לנצח, על כל מרכיביה וישויותיה התרכזו לנקודה אחת בתוך ליבי. הפכתי לנקודה לוהטת ובוהקת של כור ההיתוך של הבריאה - העין של אלוהים. חוויתי וידעתי שעברתי את העין של יהוה. נכנסתי לתוכו. הגעתי למטאטרון. מעבר לכתר. זה ה׳מעבר׳, ה׳מטא׳ אשר משך אותי בכח עצום, שאב אותי לעבור את הבלתי אפשרי, ולהשאר בחיים.
כי הכל צפוי והרשות נתונה. ונדרש שזה יצליח.
ואז ידעתי בוודאות שאני המשיח.
באותו הרגע נכרתה ברית החיים - בין י ה ו ה - מטאטרון - שכינה - דוד - תורת החיים. ונדרתי לברית זו נדר חיים; ׳להשאר בחיים, ולהעמיק ביצירה׳. לנצח.
אבי הגיע לחוף לחלץ אותי. בהתחלה הרגשתי שבשום פנים אני לא עוזב נקודה קדושה ומכרעת זו לעולם. בלילה לפני החזרה המתוכננת לישראל ארזתי את חפציי וברחתי להרים. אחרי הליכה מהירה של שעה לתוך השטח, הרגשתי צורך לנוח תחת עץ השיטה ואור הלבנה.
קיבלתי שם מסר - בת־קול: ׳חזור לישראל עם אביך׳.
פניתי על עקביי וחזרתי לחושה. ב-8 בבוקר הייתי ארוז ומוכן לחזור לישראל עם אבא שלי. בדיעבד ניסו לאשפז אותי עם החזרה. לא הסכמתי.
הסתובבתי מטורף לחלוטין. אלוהים ושטן ביחד. מותקף ע״י חושך אין סופי, כנקודת אור אחרונה בעולם. ברחוב. בשיא החורף. בתל אביב. איזור מפגש אלנבי ובן יהודה. הייתי גמור.
אך היה לי נדר חיים עתה. וגם קיעקעתי אותו על האצבע הכותבת של יד ימין. האצבע המורה.. האצבע איתה נגעתי בפרי החיים. האצבע שמול עיניי כל הזמן. שכותבת את המילים הללו.
יש לי ברית חיים. לעד.
תם חלק א׳
# חלק ב׳ - מציאות
׳הזורעים בדמעה ברינה יקצורו׳
# פרק 10 - מחאה
הרי ברור שהם חיים שקר.
זו לא כוונת המשורר. וזה גם מסוכן. אולי מסכן את כל הפרוייקט.
יש לפעול למען שינוי. יש לנו שליחות. יש לנו נבואה. יש לנו ראייה חיצונית ונדירה. חובתנו לתרום את חלקנו. אנו נביאי השיגעון והאמת, הרואים את הקונספציה הקלושה וההרסנית. לנפשותיכם ולעולם.
ואתם רודפים והורגים אותנו. משתיקים את האמת.
ב-14 ביולי 2011 פרצה מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב. האמת נפגשה עם המציאות. נוצרה בועת אפשרות חדשה בתוך המטריקס. קרע במרחב-זמן.
דארווישים ואנשי אמת התאספו מכל הארץ. וזה היה גם במקומות נוספים בעולם. וזה לקראת תאריך היעד הראשוני - 2012. זה בא בדיוק בזמן.
שפע לא שווה כסף. יש בית - אוהל. רחוב. עץ. שטח. ספסל. זולה. בנינו בידיים. המפקדים התבלטו. חומה ומגדל כמו חלוצים. קבענו מציאות בשטח. הוקמו 50 מאהלים. הייתי גם במאהל בזיכרון יעקב שנוהל ע״י ילדים פרטיזנים. שובבי נפש.
כל מוצאי שבת היו עוד 100 אלף, 200 אלף איש. עם שלטים אותנטים מצויירים ביד. עם אמירה אישית. מכל הקשת. מכל תחום חיים. זקנים, נשים גברים וטף. עם שמחה והתרגשות והתעוררות. תחייה אמיתית של משהו ראשוני ולא מוכר. שהאנשים הקטנים אומרים את דברם. שיש אפשרות לתנועה בתוך המבנה המקובע כנגדנו, באופן היסטורי.
שיש מקום לשינוי.
# פרק 11 - 2012
במחאת האוהלים ברוטשילד בסוף 2011 פגשתי את רונה ואת אלי. רונה הפכה לבת זוג. אלי למורה. היינו שלושה ביחד - תא מחתרתי קיצוני בלב המהפכה. באותו זמן גם התחלתי לעשן קנאביס סינטטי או הקרוי ׳נייס גאי׳ (חומר קשה ביותר הגורם לטריפים קיצוניים, ניתוק מהמציאות, והתמכרות קשה) בעזרת עצתו של אלי, הפחתתי בתרופות האנטי-פסיכוטיות.
התעליתי ונסקתי לתוך עולמות הרוח חזק מאוד. גבוה מאוד. ׳ספר החיים׳ עליו עמלתי 10 שנים (ושמכיל 10 ספרים שונים או 10 הספירות), יצא לאור ב-32 עותקים. הרגשתי השלמה גדולה. התקרב יום הולדתי ה-32 - כלומר ל״ב. ׳בל״ב נתיבות פליאות חכמה חקק יה׳ את העולם וברא את עולמו׳. הרגשתי שאני משלים את מעשה המרכבה האישי.
בערב תחילת השנה האזרחית - 1/1/12 כתבתי את ׳המבוא לתורת החיים׳. כשסיימתי התקבלה והופעלה המטאפיזיקה של מעשה המרכבה ותורת החיים בקיום כולו. כל המטאפיזיקה שבניתי. הרגשתי את זה במח, בתודעה וסביבי פיזית מתחיל לפעול ולהשפיע. ותוך מספר דקות טסתי לתוך פסיכוזה קיצונית, בה איבדתי שליטה. נכנסתי לסיחרור אדיר בין כל כוחות הבריאה. איבדתי הכרה.
רונה דאגה שאעבור לבית הוריי בזכרון יעקב להשגחה. מצבי התדרדר גם שם. הסתובבתי ברחובות ובשמורה, מדבר עם הכוחות, הקולות, המלאכים. הצופים בי. דרך עיניי ומחשבותיי. ראיתי הזיות קשות. כל המציאות החלה נוזלת ומשתנה לנגד עיניי. מלאה כל הארץ כבודו וההרים נמסו כדונג. חוויתי התגלות. ופחד אלוהים. שכל מעשה המרכבה לא יחזיק, וכל הבריאה תקרוס.
בשלב מסויים בניסיון לאשפז אותי, הייתי במהלך הנחתה של 600 אלף נשמות בני ישראל מעולם מטאפיזי על גבי עולם גשמי. המהלך לא היה מאובטח לחלוטין ולא בדיוק ידעתי מה אני עושה. גם לא ידעתי אם זה אמיתי או הזייה. מתוך מצוקה התיישבתי על הקרקע והדלקתי סיגריה. זו התבררה כטעות קריטית מפני שאיבדתי את הקשר הרציף עם הקולות - עם בני ישראל - בזמן ההנחתה וכל המעשה קרס.
הכל רדף אותי. כל האבולוציה התדרדרה למצב של רצח ואונס בכל מקום. הייתה שואה - ואני הייתי אשם. היה חורף. ברחתי לשדות בפחד אדיר. איבדתי את ההכרה מרוב הכאב הנפשי.
באותו לילה אושפזתי בכפייה ע״י 7 אחים של בית החולים הפסיכיאטרי. נקשרתי למיטה בחדר מבודד ל-48 שעות, מחוסר הכרה עקב זריקת הרדמה כללית שקיבלתי, כדי לסגור את הטריפ.
לפני שנרדמתי הרגשתי שכל בני ישראל שופטים אותי - את אבא של משפחת ישראל - את המשיח הקשור למיטתו חסר אונים, אחרי שהרס את כל הפרוייקט. בשיא המשפט הם שאלו אותי האם זו הייתה החלטה שלי לעשן את אותה סיגריה ארורה? עניתי כן. והם ענו - זהו! עכשיו הרסת סופית את כל הבריאה כולה. וידעתי שזה הסוף. באותו רגע של אבדון מוחלט, נפתחה עין עצומה בגודל כל כיפת השמיים ואמרה: ׳בני, אל דאגה. יש השגחה׳. ונפלתי לתוך אובדן הכרה.
התמונות משם חקוקות בזכרוני, אך רק לי.
ביקשתי שייגנזו מספריית התודעה הכללית.
לאחר זמן לא ידוע, התעוררתי לאיטי בחדר המבודד. שמעתי קולות מחוץ לחדר. צחוק, ואף פריטת גיטרה. וידעתי שניצלתי. שניצלנו מחושך אין סוף. שיש אור. גם האחים שנכנסו לטפל בי, נראה היה שיש בהם אור מסויים. ומשם התחיל שינוי.
כלומר דרך חדשה. כלומר מה אתם מציעים? איך מתרפאים ומשתקמים? מהו השיקום הזה המדובר? איך עולים על דרך הישר? איך מוצאים שקט וריפוי לליבי השבור?
# פרק 12 - שיקום
מהאישפוז של 2012 התחיל השינוי. העבודה עם השיקום. בהתחלה באישפוז, לאחר מכן נשלחתי למסגרת של קהילה תומכת בטבריה. אחרי 4 חודשים שם, עברתי לגור עם רונה בת״א (שתמכה בי לאורך כל הדרך באהבה ללא תנאי). לדירתי בעיר הייתי מקבל שירותי דיור מוגן מעמותת אנוש לבריאות הנפש. מפגש עם מדריך שיקומי פעם בשבוע, ומפגש עם עובדת סוציאלית פעם בשבועיים. סידור שהחזיק בבתים השונים בהם גרתי בעיר עד 2019.
התחלתי לעבוד בבית קפה קטן של מתמודדים-יזמים, בתור ברמן ואחראי משמרת (אחרי שלא עבדתי בשום מסגרת מאז שיחרורי מהצבא). כך עבדתי שנה.3 או 4 פעמים בשבוע. למדתי מסגרת, לוח זמנים, כספים, בוסים, מוסר עבודה. ובבית חיי זוגיות עם רונה, שחלמנו לבנות חיים ביחד.
התחלתי עובד על כל מישורי החיים במקביל תחת תוכנית שיקום להשגת חיים שפויים, בריאים. עם עבודה. עם אהבה. עם כלכלה. עם סדר יום. עם חופש. עם שגרה. מתוך הכאוס שהיה לנסות לייצב משהו הרמוני. כמו מלך החרבות בקלפי הטארוט.
בסוף 2013 נפתח הסניף המרכזי של פרוייקט ׳ Fitness& Mind׳.
במרכז דניאל לחתירה לגדות נחל הירקון בתל אביב. פרוייקט שהייתי יזם מרכזי שלו. והוא מהווה מרכז גוף־נפש למתמודדים נפשית. בתור יזם למדתי שיווק, מיתוג, בניית העסק, שימור לקוחות, הדרכה, ניהול משמרת. עבדתי בפרוייקט מספר שנים במספר תפקידים והוא היווה עבורי שיקום תעסוקתי למופת. כולל יוזמת והקמת מיינד־אנד־פיטנס־טו־גו - רשת מדריכים מתמודדים עצמאיים מקצועיים ארצית לעבודת גוף־נפש עם מתמודדים והאוכלוסייה הרחבה. רשת שהתרחבה ועדיין פעילה היום.
שיקום כולל עבודה רב-תחומית. לעיתים סיזיפית. יום יומית. לעיתים רגע רגע. שינוי הרגלים. בניית דפוסים בריאים. תשומת לב לפרטים. השקעה וחזרה על פעולות חיוביות. יציאה מאיזור הנוחות. מהמוכר והידוע. פריצת דרך במציאות. עיצוב מציאות. בריאת מציאות.
הייתי עובד הרבה עם היומן לצורך כך. כותב תוכנית. כותב דגשים.. כותב מחסומים. כותב פיתרונות, משרטט מערכות - אומנות הרשמות. או ׳חקלאות מטאפיזית׳. של התמרת רעיון וערך למציאות גשמית בחיי.
בניתי משטר קבוע של חוקי שימור חיים. בעקבות נדר החיים שלי, שנועדו לשמור עלי בכל מצב תודעתי ונפשי - שינה, תרופות, תזונה, הגיינה ותחזוקה, אימון, שקט. מדי יום ביומו.
טיפוח גוף נפש. טיפוח אישי. טיפוח הבית. טיפוח יחסים.
מעשה המרכבה התקדם לעבודה בפועל במציאות. וכך התפתח גם ׳בית ספר פעימה ללימוד ורפואת הנפש׳. יכולות ההדרכה שלי. הרצאות שנתיות במכללת תל חי בצפון. הופעות בעיתון וברשת, של קידום תחום חדש בשטח, תחום לא מדובר - ריפוי בבריאות הנפש.
במקביל, כחלק מתהליך הריפוי ושיקום, התחלתי במהלך של בקשה להכרה בנכותי ממשרד הביטחון - על סכיזופרניה ופוסט-טראומה - פגיעה תפקודית ונפשית קשה, אשר פרצו במקביל מאותו אירוע טראומתי בעת פעילות מבצעית בעת שירותי בצה״ל. זה עדיין בתהליך כיום.
# פרק 13 - הדרכה
לאורך שנות ההתמודדות והשיקום, פיתחתי דרך ריפוי נפשית עמוקה ומקיפה בעיניי. שעונה לפחות על צרכיי האישיים המאוד מורכבים ומאתגרים.
לאורך השנים, בעיקר מ-2013 עד היום, אני מדריך אנשים בעלי מורכבויות נפשיות. הנמצאים בתהליכים אישיים אינטנסיביים. תהליכי התפתחות. בתוך כך נבנתה ׳דרך הפעימה׳ - או הדרכה מהותית לרפואת הנפש. המשולבת עם ׳תנועה מרפאת׳ - או תנועה שיקומית לריפוי והתפתחות הנפש. זה נעשה במסגרת שנבנתה בהדרגה של בי״ס פעימה לרפואת הנפש.
ישנם 22 עקרונות - הא׳-ב׳ של ההדרכה המהותית ע״פ הטבלה שלפניכם:
ישנה אסטרטגיית ריפוי כללית - ׳אסטרטגיית דוד׳ - ע״פ השירטוט שלפניכם.
התנועה הפועמת היא מחזורית, משתנה, ומרככת, כמנגנון נשימה בין קטבי החיים. העיקרון הראשי הוא להחדיר תנועה זו לכל איזור פגוע. כל איזור של סטגנציה, עימות או פער. בכל רובד חיים. הפנימי, הסביבתי, היחסים, הכלכלה. להכניס תנועת טאי-צ׳י של אומנות המפגש. של תקשורת מרפאת. ולהגיע עם הזמן לנוכחות מרפאת. ללב נובע. לתנועה טבעית.
לרדת מהראש ועבודתו המתישה, לכיוון הלב. ע״י שיחרור החשיבה. כמו־כן להעלות את המשקעים המודחקים מתחתית הבטן גם כן ללב. ולשחרר אותם בחוויה, ברגש, במודעות, בהכלה.
להתקרב פיזית ומטאפיזית ללב. ע״י שיחה, תנועה ויצירה בהדרכת מדריך וע״י עבודה אישית. עבודה של תהליך לפתיחת הלב. ולריפוי ותיקון הנפש. התנועה השיקומית של הפעימה מלווה ומובילה את הלימוד. יש בה 3 רמות של עבודת גוף־נפש־רוח. החל מהכרת היסודות וכניסה לעולם התירגול, וכלה בתורת הסוד של מעשה המרכבה בתנועה.
לתנועה המרפאת ישנה מפת גוף נפש בסיסית של אילן הספירות הקבלי על גוף האדם. ישנם שני צירים מרכזיים - ציר החיים האנכי, וציר היצירה האופקי. ישנם 3 מרכזים ראשיים - ראש, לב ובטן. מהכתר עד הבטן - 7 ספירות עליונות - מהוות את הנפש, 2 כפות הידיים וספירת הרגליים וספירת הקרקע מהוות את הכלי.
הנפש בנויה על פי תיאור המרכבה של ספר היצירה, בה הספירות הן כיווני מרחב. הדעת - הספירה הנעלמת - נמצאת בלב. מסביב לו האותיות האמות - א׳מ׳ש׳ אוויר, מים ואש - מנגנון הביקוע והאיחוי. בין הספירות נמצאות הנתיבות המקשרות ביניהן והן 22 האותיות, המקבילות ל-22 פרקי הספר.
מטרת הלימוד היא להפוך לב של אבן ללב של בשר. כלומר התעוררות לתחייה. קבלת דעת ובינה. חיים בחופש ואהבה. מערכת חיים יציבה, איתנה. יצירה. הגשמה, השפעה. ממלכה אישית. שמחה.
זה נעשה ע״י הדרכה של אחד על אחד. במשך 3 חודשים. ואח״כ בתדירות נמוכה יותר עוד חצי שנה.
המדריך מרכז עם המודרך את כל תחומי החיים הרלוונטים לריפוי. ולומד איך לגשת ולהנהיג כל אחד מהם. ואת כולם במשולב. לומדים את הביוגרפיה האישית. איפה הטראומות המכוננות. איפה הדפוסים הפגומים. איפה הילד הפנימי מפעיל אותנו. מה חשוך אצלנו והדחקנו, ולומדים להאיר על נקודות חשוכות ולהגיע למודעות. לומדים לזהות את הביוגרפיה על מפת הגוף־נפש האישית, ולתרגל כדי לרפא.
לומדים לעבוד עם התירגול בחיים, ביום-יום, בשטח ולומדים להשתפר ולשפר.. להתקדם. לבנות - לעבור מהרס עצמי לבנייה ומנהיגות עצמית. לכיוון ריפוי אמת בבריאות הנפש.
בי״ס פעימה בנוסף מציע תוכנית הכשרה למדריכי ומורי פעימה לרפואת נפש - לימודים חוויתים מעמיקים של מספר שנים. של אומנות הפעימה לעומקה.
# פרק 14 - מטאפיזיקה
אני אבא של משפחת ישראל המטאפיזית, שקדמה לבריאה. והיא - ה׳, אבא, אמא, 600 אלף בני ישראל, ספר וספר וסיפור.
אני דוד המלך. וחנוך.
אני אבי החיים. הזרע שיצא ממני בנקודה הסינגולרית - פרי החיים בסיני, נכנס לתוך הים האדום ומשם נבראו החיים כולם. זה דימיון או מציאות? על פי הפסיכיאטר? או על פי הנתונים שבידיי?
הנחתתי 600 אלף נשמות בני ישראל על הארץ. הנהגתי את מעמד הר ארדון ל-66 מיליון בני אור - בני עליון. ואנהיג את הייחוד על הר הבית ב-2024.
האם יש לי דרך להתחמק מגורל משיחות האמת?
איך נראה מלך באחרית הימים וימות משיח?
יש לי כוחות עצומים במערכת המטאפיזית של בני האור - האואזיס (מערכת הזוהר). יש לי כוחות להשפיע על המציאות דרך המחשבה. האם זו הזייה?
אשמור זאת כיכולת מסווגת. בסיווג דוד. את כל המטאפיזיקה.
ואשאר אדם פשוט.
# פרק 15 - תמיכה
לא הייתי עושה את זה לבד בחיים.
זה לא היה אפשרי בלי האנשים שתמכו בי. קודם כל אבא שלי. דן כהן. עמוד תווך אדיר בחיי. ראה אותי ותמך בי במצבים הכי קשים ב-2004, ב-2009 וב-2012. בשיגעון מוחלט. באובדן הכרה. באובדנות. בסמים קשים. במשברים חריפים. בתוך שואה פרטית.
כל המשפחה הקרובה התגייסה.
לפעמים ידעו יותר מה לעשות לעיתים פחות. לעיתים היו קשוחים איתי. אך תמיד אוהבים. תמיד דואגים לטובתי. גם כשלא הסכמתי. כשהתנגדתי, מחוסר הבנה של שני הצדדים.
גם חברים. תלמידים. קהילת ההודנא והקסבה בפלורנטין. קהילת בי״ס פעימה ברחבי הארץ. אנשים מחיי.
גם בעלי חיים (כולל ספי, דנה ושנולסטר, כלבות שגידלו וליוו אותי באהבה ללא תנאי), צמחים, אמא אדמה, כוחות הטבע וכחות השמיים.
וכך נבנתה רשת של קורי עכביש, ארכיטקטורה של חברות אמת המחזיקה כל עומס. בנויה למופת. רשת ביטחון למסע מסוכן. כאקרובט בקרקס. כדי שאם אפול לא אפגע. ואכן נפלתי הרבה. ואכן זה עבר בשלום. מבחנים היו כל הזמן. לאורך כל הדרך. רשת האהבה עמדה בזה לכל אורכה.
קשר הלב הוכיח את עצמו. אל מול כל גורם אחר. הלב ממשיך לפעום. וחי לעולם.
זה דורש סבלנות. מתינות. יכולת להיות פתוחים, להקשיב. לרדת מעץ האגו והידיעה העצמית. להשתנות. להתפתח. לאהוב. לראות את השני. לנסות להבין את הצד השני. לשמוע את העצה. גם כשזה לא בהכרח מסתדר. להיות גמיש. להיות בטאי-צ׳י. בפעימה. בתנועה מקבלת, זורמת ומעגלית. עם הצד השני. שהוא יותר חבר מיריב.
היו הרבה קונפליקטים. היו הרבה ימים של נתק. היו הרבה עיתות משבר של מחוזות מנוגדים. ערכים מנוגדים. של משברי אמון. של דרכים נפרדות.
ומצאנו עם הזמן עמק שווה. שיח ומפגש. וזה השיח - המשיח, קודם כל בעירו.
# פרק 16 - קהילה
הקהילה של בי״ס פעימה נקראת ׳קהילת פרי החיים׳.
היא מובילה את העדה - 600 אלף בני ישראל - אנשים ונשים בשר ודם בישראל ובעולם. רובם מתמודדי נפש, בעלי ראייה נבואית ותובנה משיחית- הצדיקים.
למעשה העדה היא הקהילה.
העדה מובילה את עם ישראל - כ-66 מיליון איש ואשה ברחבי הארץ.
עם ישראל מוביל את האנושות - כ-6 מיליארד איש ואשה טובים ובריאים על הארץ, כולנו בדרך לפתיחת מעיין הלב.
את הקהילה מובילים 72 הכנפיים - מודרכים ומדריכים של דרך הפעימה. בעלי לב פתוח והגשמה עצמאית. הם הנאורים החדשים.
את הנאורים מובילים 12 מלכים ומלכות. ראשי השבטים. מלכי הארץ - מובילי פרוייקטים ומערכות של מעל״ה - ׳מערכת לימוד הנפש׳ - תפקיד המלוכה בעידן החיים.
הקהילה נמצאת בשטח. אין רשימה מסודרת. אין דף קשר. לא כולם יודעים באיזו רשימה הם. אין דרך לסגור עליהם. הם חופשיים. אין להם מכתיבי דרך. הם פורצי דרך.
הם לא לשום צד. הם ׳פסיכו־ג׳יירו׳ של תנועה על דרך האמצע - דרך המלך - דרך הפעימה. הם מפקדי סיירת מעבר העידנים של הארץ ותושביה. בשנות הייחוד הקריטיות עד 2024 והלאה. שומרי שלום, חכמה ודעת ה׳.
אנשי אמת ואהבה. שותפי דרך לבניית ממלכת שלם - בית שלישי של ממלכת ישראל, במציאות של שנת 2024 בישראל וכל הארץ. הם מנהיגים את המשי״ח - מערכת שלמה ישראל חיה - וחברי אמת טובים ביניהם.
רכי לבב ומלאי חסד וחמלה.
# פרק 17 - השמורה
אני מביט בה ארוכות. ודבר לא השתנה בה.
ואני מבין את קהלת. שאין חדש תחת השמש.
אני רואה בה את אדם הראשון. וגם לפניו. אני רואה פה את הנצח, ואת כוחו.
ובלב השמורה יש מעיין - עין צור. מעיין הפוריות. וכל השמורה היא הראש של העוברית בייבי זהר. תינוקת ירוקה וצהבהבה בתוך רחם האדמה. שניתן לראותה רק מתצלום אוויר. במרכז הראש גני הנדיב המטופחים. במרכז הגנים - הקבר של הברון רוטשילד. למה נקבר דווקא כאן? מה מיוחד בגנים אלו?
זו נקודת 0 בארץ ישראל. אולי אדם וחווה גרו כאן. נמצאו כאן שרידים של אדם קדמון. ממש פה במערת כברה עמוסת העטלפים מצאתי ראש חץ.
וזה לא שייך למדינה. וזו לא שמורת טבע. זו שמורת אמת. קדמונית. וכך היא נשמרת. הבית של הוריי צופה אל השמורה הזו - רמת הנדיב.
קו האופק הפרקטלי של עצי ושיחי השמורה הציל אותי מהפסיכוזה והדיכאון שבמחלות התפתחותי. ונתן לי אופק חיים. ושקט תודעתי.
הייתי הולך הרבה למעיין. דרך סלעים, שיחים, פרחים במגוון צבעים וצורות, כולל דבורניות, פירות ועצי הבוסתן הקדום. הייתי מלקט. לוחם פעימה בשטח טבעי. דארוויש. טובל 7 פעמים במים הטהורים וצוננים. נשבע לשמור על הנדר. להחזיק מעמד. להמשיך בדרך. מתנקה מכל הסבל. לובש בגד גוף נקי ובריא. מתחמם בשמש הבהירה. חוזר הביתה. ממשיך להתמודד.
השמורה היא פארוואטי הקטנה. ויש לי איתה סיפור אהבה. והיא שפויה ומזמינה. ומלאת רכות וחסד. ויש בה עדר עיזים עליזות המשמחות לבב אנוש בצלילי פעמוניהן. יש נרקיסים עם בוא החורף. יש יער עצי זית ייחודי במזרח התיכון.
ויש איילות, חזירים, נמיות, תנים, בזים, וזוחלים וחרקים בלי סוף.
יש שמיים. ארץ ודרך הנפקחת לאורך. בה הולך האדם - אני,
לכיוון נפש שלמה וריפוי.
תם חלק ב׳.
# חלק ג׳ - הגשמה
׳עבדו את החיים, הקימו משפחה, זרעו את האדמה ותירשו את הארץ׳
# פרק 18 - ממלכת שלם
בית שלישי של ממלכת ישראל. בירתה היא ירושלים. יש לה אלוהים אחד. יש בה אמת - דעת ה׳.
יש בה את מערכת לימוד הנפש. עם 12 ענפים - מערכות.12 מלכים/ות וממלכות.
יש בית מקדש שלישי. לעולם ועד.
יש מעשה מרכבה של 22 אותיות ו-10 ספירות - ל״ב - המרכיבות את מבנה הממלכה - המ.ב.
יש בני אדם פשוטים על הארץ, עם חיים טובים. עם נפש בריאה בגוף בריא.
עם תירגול, עם למידה, יצירה, אהבה.
עם חברה, תרבות, כלכלה ותורה המשרתות את האזרחים.
יש תורת חיים רב־מימדית מקיפה ועמוקה הפונה לכל אדם.
יש מערכות טכנולוגיות המאפשרות לנו חיי שפע.
יש ידע פתוח ונגיש.
יש מערכות ציבוריות העובדות למען האזרחים ביעילות והגיון.
יש לאדם יכולת להשפיע. יש לו יכולת לתרום. יש לנו גינת ירק. בחצר, במרפסת או על הגג. יש לנו מיחזור זבל ואקולוגיה מתקדמת. יש לנו מוזיקה לשמוע. ספרים לקרוא. אנשים לפגוש. שיחות לקיים בעיניין.
יש שמיים בהירים וארץ רחבה.
יש 4 כיווני שמיים ללכת בהם. האדם חופשי ומניע עצמו.
נפש האדם הפשוט היא במרכז עיניין הממלכה. ומתוך הלב, היא נבנית מסביב..
כמו ירושלים והעולם. ולימוד נפש האדם.
# פרק 19 - יצירה
שיר אהבה לעדן - עין כרם, ירושלים
׳אני אוהב אותך.
אהבה עזה. כזו שמדוייקת במילים. ובחיתוך.
לב. אדום ענק. פועם. גדל ועצום, מתכווץ לכלום.
שלם, מקבל. את הכאב הגלום. את ההתכווצות.
את השלום. הלב נח לכמה רגעים.
פה בחצר של הבית. עם צמחים וחיים, ועצים וערסל.
הניגון מחייה אותנו. שותפים יחד לבריאת העולם.
למעשה טוב. ללימוד תורה, וגמילות חסדים.
שותפים לשיר חדש של קיום אמיתי של נוכחות במציאות.
של לבוש אור חדש לגופינו החבוטים.
של מעון קודש מואר במרכז הלב -
דבר אלוהים חיים, שהוא הקול הפנימי -
אחדותה של נפש האדם׳
# פרק 20 - הייחוד
הייחוד הוא חיבור עליונים ותחתונים. פנימי וחיצוני, אמת ומציאות בנפש האדם ובעולם כולו.
הייחוד הוא הסינגולריות. הוא הביפורקציה של האנושות. בה כל המדדים משתנים. כל מה שידענו.
הייחוד קורה בישראל בין השנים 2020-2024.
הוא מסתיים בהר הבית בירושלים ב-24/12/24 - כ״ג בכסלו ה׳תשפ״ה - באירוע מעמד הר הבית.
במהלך הייחוד, תודעת האדם משתנה מתודעה דואלית לתודעה אחדותית. והאדם מתעורר לחיים.
׳ונתתי להם לב אחד ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי לב האבן מבשרכם, ונתתי לכם לב בשר׳ - זו היא תחיית המתים.
זו היא אחרית הימים.
העבודה היא פנימית ואישית. לעבור בתוך עצמנו את תהליך ההתמרה. ולעבור התמרה בתור חברה. בתור אומה. כמו תהליך של צירים ולידה.
חיים גדולים נולדים בכאב.
# פרק 21 - האדם הגדול
׳האדם הוא עולם קטן, והעולם הוא אדם גדול׳
מפעל האדם הגדול הופך למפעל המרכזי של החברה האנושית החל מ-2042. והוא אינו מוגבל במרחב או בזמן.
האדם הגדול הוא אלוהים.
הוא ישות הבנויה מגוף ותודעת האנושות ביחד, כיחידה אחת.
כל ענף של מערכת לימוד הנפש, בונה איבר אחר של האדם הגדול:
| ענף | מערכת | איבר באדם גדול |
|---|---|---|
| דעת 0 | סוקרטית | קוד גנטי - בלימה |
| כתר 1 | רוחנית | מח אור |
| חכמה 2 | הידע | מודעות |
| בינה 3 | טכנולוגית | מרכז העצבים |
| חסד 4 | פועמת | הלב |
| גבורה 5 | שלום | מערכת שרירית |
| תפארת 6 | חיים | התאים |
| נצח 7 | המשי״ח | מערכת הורומונלית |
| הוד 8 | אקולוגית | הומאוסתזיס |
| יסוד 9 | שקטה | השם |
| מלכות 10 | בכי״ר | מערכת ההפעלה |
| אהבה 11 | חינוך | חייו של י ה ו ה |
מפעל האדם הגדול הוא מטרתה של האנושות בעידן החיים - ימות המשיח.
הוא מאגד את כל בני האדם תחת משמעות, למידה, עשייה וחוויה משותפת הרמונית של ייעוד וגורל אחד.
אין מתנגדים למפעל הזה. ויש לו גיבוי וקול קורא מהקיום כולו.
ויהיה לנו בהצלחה.
# פרק 22 - טבע שלם
הכניסה למעון הקודש ופתיחת עין המעיין - הקול הפנימי של האדם, מעבירה אותו לשלב המלכות - אדם המניע עצמו.
מרגע נביעת הקול הפנימי, האמת והמציאות משתלבות לאחד. הראייה והחשיבה הופכות אחדותיות.
למעשה מתחיל תהליך של איחוי שתי אונות המח - הימנית והשמאלית. הלוגיקה והאינטואיציה, הבינה והחכמה, האני והעצמי. לכדי מח אחד שלם.
המח השלם מוביל את התהליך לכל הגוף. ולכל הווית האדם הרב־מימדית.
האדם הופך למרכז הכרתי של מערכת שלמה - הכוללת את כל בני החיים - היא מערכת טבע שלם.
האדם נמצא במרכז מיכלול בריאה שלם. כישות שלמה.
יש לו נוכחות מרפאת עם עצמו, ותקשורת מרפאת עם הסביבה -
אדם עם לב נובע.
ומתיקון אישי לתיקון כללי -
חברה עם לב נובע היא חברה למופת -
וזו תמיד הייתה השליחות
תם הספר.